לרגל סיום העונה הסדירה, ותוך ניצול העובדה שהפלייאוף מתחיל רק בעוד כמה ימים, החלטנו לכנס כמה מחברי הצוות של הופס על מנת לבחור את כל פרסי העונה. חילקנו את הפרסים ל-4 כתבות שיעלו אחת ביום, החל מהיום כמובן, כשהיום אנחנו נבחר את השחקן השישי, השחקן המשתפר ומאמן העונה, מחר נתמקד ברוקיז, ביום רביעי בהגנה וביום חמישי יגיע הדיון הלוהט על חמישיות העונה וה-MVP.

איתנו בצוות הבוחרים – טריי זריקה מחשידה (להלן – טז"מ), דן רוזנבלום, עומר בקאל, אורי הדר ועמיחי קטן.

השחקן השישי:

טז"מ: ג'ורדן קלארקסון (יוטה ג'אז) – 16 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 31.8% לשלוש, 50.4% אפקטיבי, 82.8% מהקו.

עם הקפדה על הכלל לפיו השחקן השישי צריך גם שלא להיות אחד מ-5 המובילים של הקבוצה שלו בדקות, כמו ששחקן שישי אמיתי צריך להיות, ולא שחקן חמישייה שפשוט עולה באיחור של כמה דקות, יוצא שהמועמד הבולט הוא ג'ורדן קלארקסון של יוטה, הזוכה המכהן מהעונה שעברה. קלארקסון מקבל 27 דקות למשחק, פחות מכל אחד מהחמישייה של יוטה, והדקות של המחליפים תלויות מאוד ביכולת שלו לייצר נקודות.

דן: טיילר הירו (מיאמי היט) – 20.7 נקודות, 5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 39.9% לשלוש, 52.5% אפקטיבי, 86.8% מהקו.

במשך רוב העונה מיאמי סבלה מפציעות רבות ומגוונות, כשלאורי, באטלר ואדבאיו נעדרו הרבה, ושלא נדבר בכלל על רוח הרפאים בשם אולדיפו. כתוצאה מן הפציעות, הם כל העונה היו בגריינד, מה שבסופו של דבר עזר להם לגבש מחדש את האופי הלוחמני שלהם. לאורך העונה, כאשר הם ניסו להישאר עם האף מעל המים, הירו היה שם, לקח על עצמו הרבה משחקים העונה בשל הפציעות והיה אותו השחקן המלהיב, החד, המהיר, הקטלני והמיוחד שראינו בעונת הגמר, כעת בוגר יותר, חזק יותר ומנוסה יותר. זו רק עונתו השלישית בליגה ואם ימשיך כך גם בעונה הבאה, הוא יזכה לקבל חוזה גדול. למי שעקב וצפה, הוא פשוט המשיך להשתפר. הירו פתח רק 10 משחקים העונה ומקבל רק 3 דקות משחק יותר מהעונה שעברה, אבל הוסיף לעצמו 5 נקודות למשחק ביחס לעונה שעברה.

עומר: טיילר הירו (מיאמי היט) – 20.7 נקודות, 5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 39.9% לשלוש, 52.5% אפקטיבי, 86.8% מהקו.

כנראה הפרס עם הכי פחות תחרות העונה. הירו היה האקס פקטור להתקפה של מיאמי העונה ואחד האחראים הראשיים להצלחה של הקבוצה. עם 21 נקודות ו-4 אסיסטים למשחק, הירו, שפתח בעשרה משחקים מתוך 66 ששיחק, יכל לפתוח בהרכב בדרך קבע אבל כמו לו וויליאמס במהלך התקופה בקליפרס התקבלה ההחלטה שיעלה מהספסל. לצד באטלר, באם וקייל לאורי שלא יכלו להתייצב באופן קבוע, היכולת של הירו לייצר זריקה לעצמו, במיוחד מחוץ לקשת, פתחה כיוונים חדשים להתקפה הקבוצתית של ההיט. בסיטואציה הנוכחית, אין להירו כמעט מתחרים על הפרס הנכסף.

אורי: טיילר הירו (מיאמי היט) – 20.7 נקודות, 5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 39.9% לשלוש, 52.5% אפקטיבי, 86.8% מהקו.

התואר הכי קל לחלוקה העונה. עוד לפני העונה כתבתי את הפריוויו העונתי של מיאמי וטענתי שם שעל מנת להתברג בטופ 3 במזרח הם יצטרכו את הירו בכושר שיא. מסתבר שצדקתי כשהוא רשם עונת שיא בכל התחומים ועשה את כל זה מהספסל.

עמיחי: טיילר הירו (מיאמי היט) – 20.7 נקודות, 5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 39.9% לשלוש, 52.5% אפקטיבי, 86.8% מהקו.

עם פער של כמעט 5 נקודות מהמועמד הבא בתור, אחוזים טובים יותר והפרס האישי היחיד ככל הנראה שיכול להגיע לנציג של מוליכת המזרח, הבחירה בהירו לתואר הזה היא מתבקשת. כמות הדקות שלו אמנם זהה לזו של שחקן חמישייה, אבל משהו לא עבד אצלו העונה כשהוא פתח בחמישייה עם 43.6% אפקטיבי ב-10 המשחקים האלה לעומת 54.4% אפקטיבי כשהוא עולה מהספסל.

השחקן המשתפר:

טז"מ: ג'ה מוראנט (ממפיס גריזליס) – 27.4 נקודות, 5.7 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 34.4% לשלוש, 53% אפקטיבי, 76.1% מהקו.

הכוכב הצעיר של ממפיס פרץ לרמת העילית העונה, אחרי פלייאוף נהדר באופן אישי שהגיע אחרי עונה קצת מאכזבת בשנה שעברה, והוביל את ממפיס למקום השני בליגה עם מספרים אישיים נהדרים, ללא אף כוכב מוביל לצידו, תוך ביצועי היילייטס בלתי פוסקים שאצל רוב השחקנים אין כאלו במהלך כל הקריירה. פרס השחקן המלהיב בליגה וחביבי הקהל בטוח שלו, והוא אפילו יכול היה להיחשב מועמד ל-MVP אם היה מחמיץ קצת פחות משחקים.

דן: ג'ורדן פול (גולדן סטייט ווריורס) – 18.5 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 36.4% לשלוש, 54.8% אפקטיבי, 92.5% מהקו.

כבר בתחילת העונה הרבה הופתעו מהופעותיו הטובים של פול לצד סטף קרי. הווריורס פתחו את העונה מעט חסרים בעמדות הגארד, כשההמתנה לקראת שובו של קליי המשיכה, והיו כאלו שחשבו שלא יימצא להם פתרון בעמדה, אך ג'ורדן התעלה פעם אחת ואז עוד ועוד וביסס את עצמו כסקורר ומנהיג מהימן בליגה הטובה בעולם. במשחקים בהם קרי נעדר, היה נדמה שהנה קרי גרסא 2.0. "מאיפה הגעת ג'ורדן פול?" שאלו רבים. אבל, הוא כבר היה שם. התחושה הרווחת של האוהדים שהכדור ביד שלו העונה הזאת השתנה בהרבה מהקודמת. כשהאוהדים של הווריורס מאמינים בו ויודעים שהוא יוכל להנהיג אותם לעוד נצחון. כל שחקן שיכול להכנס לנעליים של סטף קרי ולהשכיח אותו, ולו לרגעים בודדים, ראוי לציון מיוחד.

עומר: דג'ונטה מארי (סאן-אנטוניו ספרס) – 21.1 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 9.2 אסיסטים, 2 חטיפות, 32.7% לשלוש, 50% אפקטיבי, 79.4% מהקו.

אם יש פרס אחד שאני נותן לנרטיב לטפטף אליו מעט זה פרס השחקן המשתפר כי בעיני הוא מסמל שחקן שהעלה את מעמדו בליגה ועבר לרמה אחרת וקפיצת המדרגה שדג'ונטה מארי עשה העונה היא משמעותית כל כך. בלי הכוכבים שלצידו דג'ונטה הוביל העונה את הסגל הצעיר של סן אנטוניו לטורניר הפליי-אין והוא כמעט רושם טריפל דאבל בדרך. ההגנה שלו היא אדירה וזה ברור אבל הדרך שבה הוא למד לשלוט בפיק אנד רול העונה ולנהל את משחק ההתקפה של סן אנטוניו היא מה שהרשים אותי יותר מכל, בעיקר בשל העובדה שאני הייתי בטוח שקלדון ג'ונסון הוא זה שיחווה את הקפיצה הגדולה. הנקודות עלו מ-15.7 ל-21.2, האסיסטים עלו מ-5.4 ל-9.3 והריבאונדים עלו מ-7.1 ל-8.4 בזמן שהוא משחק פחות משלוש דקות יותר. לא ראיתי בדג'ונטה אולסטאר בעבר והעובדה שהוא נכנס לנבחרת כבר העונה מוכיחה איזה קפיצת מדרגה ענקית הוא עשה.

אורי: מיילס ברידג'ס (שארלוט הורנטס) – 20.2 נקודות, 7 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 33.1% לשלוש, 55.4% אפקטיבי, 80.2% מהקו.

ברידג'ס שיפר את הממוצעים שלו ב-7 נקודות, ריבאונד ו-1.6 אסיסטים, ובעיקר הפך משחקן סולידי שידוע בעיקר בגלל ההטבעות שלו לשחקן משמעותי בקבוצה טובה, והנתון לפיו הוא מדורג 16 בליגה כולה בדקות בממוצע למשחק וראשון בשארלוט מראה עד כמה הוא היה שחקן משמעותי העונה.

עמיחי: ג'ורדן פול (גולדן סטייט ווריורס) – 18.5 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 36.4% לשלוש, 54.8% אפקטיבי, 92.5% מהקו.

להתחלק בעמדות הגארד עם סטף קרי וקליי תומפסון זה כיף, אבל לא קל לצבור שם משל עצמך ככה, ופול עשה זאת נהדר. במשך רוב העונה, פול הצליח להפגין שיפור מהעונה שעברה ולהפוך לאפשרות שנייה או שלישית משמעותית בהתקפה, מהחמישייה או מהספסל, אבל ב-20 המשחקים האחרונים של העונה הוא הפך לשחקן המוביל של הווריורס עם 25.4 נקודות ב-42.6% לשלוש ו-59.3% אפקטיבי ו-5.5 אסיסטים, כלומר נתונים של סטף שחיפו על היעדרותו של האחרון ברוב התקופה המדוברת.

מאמן העונה:

טז"מ: מונטי וויליאמס (פיניקס סאנס) – מאזן 64- 18.

הקבוצה הכי טובה בליגה, עם המאזן הכי טוב בליגה, והרבה מזה בזכות העבודה של וויליאמס שמצליח להביא לידי ביטוי את כל שחקני הסגל הרחב של פיניקס, וגם כשכל אחד מבין בוקר, פול ואייטון היה פצוע הם המשיכו לנצח בצרורות. הסאנס שברו העונה את שיא המועדון לניצחונות בעונה הסדירה, ועכשיו הזמן גם לנפץ את תקרת הזכוכית בפלייאוף.

דן: טיילור ג'נקינס (ממפיס גריזליס) – מאזן 56- 26.

גם כאן אני מצוי במחלוקת. הרי הקבוצה הטובה בליגה, היא פיניקס. בעונה הקודמת התבצע פשע שבו מונטי וויליאמס לא זכה בתואר, ומאז, פיניקס התחזקה ואף הפכה טובה יותר. היא משחקת את הכדורסל החכם, היעיל, הנקי והקר ביותר בליגה ושוב מובילה את כל הטבלאות של הליגה. למרות זאת, טיילור ג'נקינס הוא מאמן העונה שלי. לא מזמן, הוא ניצח את פיניקס ללא 4 משחקני החמישייה שלו כאשר פיניקס בסגל כמעט מלא. ג'נקינס הפך את כולם לטובים יותר, ובראשם, דזמונד ביין שראוי גם להיות בין "השחקנים המשתפרים של העונה". ממפיס נראית שמחה, צעירה, מלוכדת ומסוכנת ביותר, ולא בכדי היא במקום השני במערב. מי שהיה שם 5 דולר על מיקומה בטבלה היום, היה מרוויח יפה. נדמה שזו רק ההתחלה עבור ג'נקינס וממפיס ועתיד הנ.ב.א הולך להיות מעניין עד מאוד. אז עם כל הכבוד למונטי וויליאמס, שאולי יהיה מקופח בפעם השנייה ברציפות, אני הולך עם ג'נקינס.

עומר: מונטי וויליאמס (פיניקס סאנס) – מאזן 64- 18.

למרות שהיו הרבה קבוצות שעשו קפיצת מדרגה משמעותית והפתיעו את כולנו, הדרך שבה מונטי גרם לפיניקס להיות הקבוצה הטובה ביותר בליגה חייבת להיגמר עם פרס שכזה. 64/65 ניצחונות, בזמן שבוקר וכריס פול מחמיצים כ-14 משחקים כל אחד, פיניקס הייתה הקבוצה היחידה שהייתה יציבה לגמרי ושמרה על הרעב לנצח לאורך כל העונה. מונטי, ביחד עם פול ובוקר, הפך את פיניקס לקבוצה משומנת שכמעט ובלתי אפשרי לעצור במשחקים צמודים, הם ניצחו 32 מתוך 39 משחקים כאלה העונה וכדרך קבע דורסים את הקבוצות היריבות בחלק האחרון. הנתון היחידי שאתם צריכים לדעת הוא שפיניקס מחזיקה בנט רייטינג של 32.4 במצבי קלאץ' (הפרש של חמש נקודות בחמש הדקות האחרונות), רק שתי קבוצות השיגו דירוג גבוה יותר ב-26 השנים האחרונות (גולדן סטייט ב15/16 והקאבס ב08/09). פיניקס משחקת בתיאום מופתי, בלי מועמד גדול ל-MVP ומנצחת כיחידה אחת ובעיני הקרדיט לזה חייב ללכת למאמן שלהם.

אורי: טיילור ג'נקינס (ממפיס גריזליס) – מאזן 56- 26.

סחט מהלימונים הרבה לימונדה. קבוצה צעירה שרצה ככה ומשחקת כל כך טוב, במיוחד ברגעים הלא מעטים, בלי הכוכב שלה, זה ראוי להערצה. לא אשקר שגם מונטי וויליאמס של פיניקס הוא בחירה ראויה לא פחות, אך אני כל כך רוצה שפיניקס יזכו באליפות, כך שאני לא רוצה שהוא יקבל את קללת מאמן השנה – מאז גרג פופוביץ' ב-2014…

עמיחי: ג'יי בי ביקרסטאף (קליבלנד) – מאזן 44- 38.

את זה אף אחד לא ראה מגיע. לאורי מרקאנן, שחקן ששיחק בעמדות 4-5 והתקשה לשמור על גארדים ופורוורדים, עבר להיות סמול-פורוורד במשרה מלאה ושומר מספיק טוב על שחקני כנף, גארלנד עשה קפיצה גדולה מהצפוי, נבחר לאולסטאר והחזיק את קליבלנד מוכת הפציעות עם הראש מעל המים, ג'ארט אלן הפך לסקורר יעיל יותר בצבע והגיע לאולסטאר משום מקום, מובלי ענה על התחזיות האופטימיות ביותר ומעבר לזה, ואפילו קווין לאב קם לתחייה ושבר שיא NBA רק לפני 17 שעות… לכל זה יש אחראי מרכזי אחד שמוביל הגנה טופ 5 בליגה עם התקפה מספיק טובה, למרות שמדובר בקבוצה שספגה אולי הכי הרבה פציעות תוך כדי העונה. אני בעדם גם בפליי-אין.